<h1>צידה לדרך מ"ב כ"א פ"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל מה שאסרה תורה מן המאכלות ידוע כי כלם מזון רע מזיק לגוף ואפי' החזיר שאמרו הרופאים שנלוה לטבע גוף האדם יש בו לחות הרבה יותר מן הראוי ורוב המותרות. מלבד זה טינופו לפי שמזונו הדברים הנמאסים והתורה הקפידה שלא יראה ערות דבר ולהתרחק מן הטינופים אפי' בשדות כל שכן במדינות והנה החזירים מלוכלכים יותר (בבתי) [כבתי] כסאות ואמרו חז"ל [ברכות כ"ה ע"א] פי חזיר כצואה עוברת דמי. וכן העופות הטמאים הסימן הגדול בהם הדריסה. שכל עוף הדורס טמא. כי הרחיקתהו התורה מפני שבשרו ודמו המים שורפין לאכזריותם ומולידים הליחה השרופה והשחורה ונותנין אכזריות בלב כי ישוב האוכל קרוב לנאכל ואין דורס זולת הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני ויצאו מכללם ואם הם טמאים פרס ועזניה ולא חשו להם מפני שאינם מצויים בישוב ואסרתם התורה בכלל האחרים. גם הבהמות יתכן מפני זה שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס והנשארים כלם יטרופו ונמצא בתולדותם כמו שהזכירו חז"ל [ע"ז ל"ה ע"ב] חלב טמא אינו נקפה. ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע והמתאסף מן הליחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל או תוליד דבר רע ואמרו שאם יינק הילד מחזירה יהיה אותו הילד מצורע וזה אות כי יש בכולם סגולות רעות. וטעם גיד הנשה פורש בתורה. וטעם אבר מן החי כי יעורר אכזריות וכן היו עושים מלכי האומות הקדומות לעבודת אלילים כי היו אוכלים אבר מן החי מן הבהמה. ובשר בחלב מזונו עב ומוליד מלוי גדול ויש בו ריח עז. ושמעתי שהיו מבשלין בשר בחלב ובפרט הגדיים וטלאים וכשהיו נוטעין האילנות היו מקטרין בעשן אותו זרע ומוריקין שם מהחלב והיה ממהר האילן לעשות פרי והיו מרבים הפירות ומבוכרים. ולכן צותה התורה [שמות כ"ג] ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ר"ל אם תרצו שירבו הפירות ויצאו מבוכרים תביאו הביכורים לביתי והתודה עליהם ולא תצטרך לאותו בשול גדי בחלב שמדמין כי בזה ירבו הפירות ויהיו מבוכרים. עוד פירשו בו כי אינו מאכל נתעב אבל יאסר אותו להיותנו עם קדוש במאכלים ושלא נהיה עם אכזרי לחלוב האם ולבשל בו הבן. וטעם לשחוט בהמה וחיה ועוף ידוע כי המזון הטבעי לאדם הוא מן הזרעים הצומחים ומן הבשר ומיטב הבשר הוא שהתירה לנו התורה ולא יסתפק בזה שום טבעי וכאשר הכריח המזון להרוג בעל חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה לענותה כמו שכתבתי למעלה וטעם איסור הדם כי הכשרים מואסים אותו ויחשבה לטומאה אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא בעתידות. והתורה תכוין לעולם להרוס בנין סכלותם. ולכן אסרתו באכילה ובחרה בו לטהר בו ולזרוק על המזבח לכפר ונראה כי התורה הזהירה באמרה [דברים י"ב] כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר, [ויקרא י"ז] כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. וכן [דברים שם] רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש. ופירש בו הרמב"ם כי הש"י ברא התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו מכיר בוראו ואף על פי כן לא התיר להם בתחלת הבריאה רק הצמח [ולא] בעלי חיים ככתוב [בראשית א'] הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. וכאשר ירד המבול שנצולו בזכות נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לפניו התיר להם השחיטה כמו שכתוב [שם ט'] כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו' כי נשארו בעבור האדם והתיר להם גופם להנאתם ולצרכם. ואמנם שתהיה הנפש שבהם לכפרה בהקריבם לפניו ית' לא שיאכלוהו כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כלם לאל כנפש האדם וכנפש הבהמה ומקרה אחד לכל כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל. כי מזוהר השכל הפועל יצא ניצוץ נפש הבהמה גם לדברי חוקרי היונים והנה הוא נפש גמורה כפן מן הפנים ולכן יש להם דעת לברוח מן הנזק וללכת אחר הנאות לה ויש לה הכרה ברגלים. גם אהבה כאהבת הכלבים וגם היונים ולשאר חיות דעת מופלא. מן הידוע כמו שכתבתי כי הנאכל ישוב לגוף האוכל והיו לבשר אחד ואם יאכל נפש בהמה יתחבר בדמו והיו לאחד. ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא ישתנה בעכול כאשר האוכלים שישתנו בעכולם ויתערבו הנפשות נפש האדם בדם הבהמה. והכתוב אומר [קהלת ג'] מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה וגו'. ולכן אמר כי נפש כל בשר בדם הוא כי לכל בשר באדם ובבהמה יש נפש בדם ואין ראוי לערב נפש האובדת לנפש הקיימת אבל תהיה לה כפרה על המזבח ולכן צוה עוד לכסות דם חיה ועוף כי לא יתקרבו על המזבח כי אם בעופות שני מינים וגם אינם נשחטין אבל בבהמות רוב המצויין נשחטין לשם והדם לכפר ואין ראוי לכסותו. ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה שלא היו חולין במדבר. ואחר כן על הרוב יצוה. והטעם בזה כי מתחלה בהיותם במדבר יליל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כלם יוצאי מצרים שהורגלו בזה אסור להראות דם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן השם להרחיק מן החטא ההוא אבל בבואם אל הארץ והתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפכו בבתיהם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה והעוף אשר יצוד בשדה וביער ורגילות הוא לשחטם שם ולהביאם לבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות הדם שלא יקריבנו לשעירים. וטעם הטרפה בין לאומר שאינו (היה) [חיה] או לאומר (שהיה) [שחיה] כמו שיראה בנסיון לפי שהיה חפץ ה' בנו ושלא נשקץ ונתעב ונגאל את נפשותינו ונהיה קדושים כמו שכתוב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וכתיב [ויקרא כ'] אל תשקצו את נפשותיכם. וכתיב [שם י"א] והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. רצה בנו והקדישנו שנאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפשנו. והאיסורים במאכלים אינן אלא טהרה בנפש לאכול מאכלים נקיים ולא מתועבים כשקצים ורמשים וכיוצא בהם. ואם הטרפה אין בה שקוץ אבל יש בשמירה ממנה וכיוצא בה קדושה וטהרה לגוף ולנפש לפי שהתאוות הגשמיות מושכות הנפש אחר הגוף. וכן תמצא מינים רבים אסורים שאין בהם צד מזיק ודורס ומהסימנים שנתנו לאסורים לנו. כמו התולעים הפורשים ממקום למקום והיתושין והזיזים הנמצאים בפולין ובעדשים וכיוצא בהם. ואיסורם איסור חמור מהתנינים הגדולים שבים הכל קדושה וטהרה בעם. ועוד שהמצוה הכוללת אין לתמוה על אסורם. ואין יוצא מהדרך הנזכר כי התורה לא תביט לדברים הזרים ולא תתן דבריה לשעורים. ואע"פ שמקילין בהם ר"ל ביתושין ובזיזין כפי המנהג הרע צריך ליזהר בהם מאד כל הירא את דבר ה'. כי מאחר שאנו מניחין לקיים מאמר התורה בדגים הטובים ויפים כל שכן שיש ליזהר מאלו המינים שאין בהם הנאה אבל כיעור ומיאוס. וכן יש ליזהר מרוב מאכל ומשתה ואם לא בא בתורה אזהרה כי במפורסמות כיוצא באלו לא באה אזהרה כמו שלא באה שלא נלך בשוק ערומים. ובא וראה מה שאמרו חז"ל [עי' חולין פ"ד ע"א] כי תאוה נפשך לאכול בשר למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה ודרך ארץ הוא מוסר. כך אמרו בבשר כ"ש במאכלים הרעים והמזיקין כדגים וכגבינה וקטניות שראו שלא יתמיד אדם מזונו מהם ולא יאכל אכילה גסה וכן צריך ליזהר שלא ישתה יין דרך שכרות כמו שכתבתי ודי מוסר ואזהרה בנח ולוט ובני אהרן ומוסרי שלמה החכם ביין. ועל הכל אמר [משלי י"ג] צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. וכל זה לקדושה ולטהרה ושנהיה ראויים לידבק בו וכמו שאמרו חז"ל קדושים תהיו פרושים תהיו מה אני קדוש אף אתם תהיו פרושים. ומזה הטעם הוא ריחוק הנדה ואסורה לקדושת הנפש ותועלת הגוף. וידוע כי המשכב שהותר הוא לקיום המין ואם הולד נוצר מדם האשה או כולו או רובו. מדם הנדות לא יהיה נוצר. ואיך יהיה נוצר ממנו והוא סם המות ממית כל בעל חיים שישתה ממנה. וגם בהיות ברחם שפע דם לא תתעבר האשה כידוע מספרי הרפואה. ואפילו תתעבר מדם אחר ויהיה נזון ממנו ימיתנו. ועוד כתבו בעלי הטבע שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב וזך אם יהיה מעורב בו מדם נדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם. ועל דעת חז"ל אם ישאר בגוף ממנו כל שהוא יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים הללו הרחיקה התורה משכב הנדה. ואמרו בעלי הנסיון והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחלת זובה אם תביט במראה של ברזל בהיר ולטוש ותאריך להביט בו יראו במראה טיפות אדומות כטפות הדם כי הטבע הרע והמזיק שבה תוליד גנאי ותפסיד האויר וידבק במראה. והנה היא תזיק בטבע בהבטה וכל שכן שתזיק לשוכב עמה. ולכן אמרה תורה [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו כי רעתה מדבק בו והראשונים קודם התורה היו מרחיקים אותה יותר ויותר כמו שכתוב ברחל [בראשית ל"א] כי דרך נשים לי. והנה נאסרה לזרעו הקדש עד שתטבול במים חיים כי אז תהיה טהורה אחרי עמדה בימי לבונה. יתברך וישתבח הבוחר בעמו ישראל באהבה. בחסד ונדבה. להרחיקנו מכל טומאה. וחלאה. ומדה רעה. ומדרך תועה. לקרבנו ולחננו חכמה בינה ודעה. ואמר זאת עשו וחיו. קדושים תהיו.
